שנים רבות אחרי שנוצרו, שוכנות כעת זו בצד זו שתי יצירות שמעולם לא נועדו להיות מוצגות יחדיו: זו של גוסטב מורו (Moreau) שצוירה בביתו במערב פריז, בגדה הימנית של של נהר סן, וזו של גוסטב קורבה (Courbet) שנוצרה בסטודיו שבגדה השמאלית. סמוכות, ושונות כל כך.

מבט על פתח תצוגת הקבע לאמנות מודרנית ואמנות אירופה. צילום: בני מאור. © מוזיאון ישראל, ירושלים

בפתח הגלריה 

שני הציורים הללו תלויים בפתחה של תצוגת הקבע המשותפת למחלקות לאמנות אירופה ואמנות מודרנית במוזיאון ישראל. הבחירה להציגן זו מימין לפתח וזו משמאלו אינה מקרית ומשקפת פתרון אוצרותי ליצירת מבוא לגלריה שכוונתו לתת למבקר רקע על פריז ועל אמני המאה ה-19 שפעלו בה, ולצייד אותו בכלים להבין את התערוכה ולהפיק ממנה הנאה.

תצוגת הקבע הועמדה בשנת 2010, עם חידוש המוזיאון. לאוצרות, אנוכי ועדינה קמיאן-קשדן, הוקצה שטח לתליית היצירות המתאימות מאוספי הקבע של מוזיאון ישראל. בבחירת העבודות על האוצרת לברור את המיטב ולמקמו כך שייווצר דו שיח חזותי הרמוני ומפרה בין היצירות. לא פעם יצירות מצוינות הן גדולות מדי או קטנות מדי לקיר מסוים, לעתים המסגרת מצועצעת יתר על מידה וגונבת את ההצגה וכדאי להחליפה באחרת, וכמובן יש להתחשב בגודלן של כתוביות המידע וההסבר ולהשאיר להן מקום.

גוסטב מורו, ונוס עולה מן הים, 1866, צבעי שמן על לוח עץ. אוסף ורה וארטורו שוורץ לאמנות דאדא וסוריאליזם במוזיאון ישראל, ירושלים

התבשיל האוצרותי

בשנת 1866, השנה שבה נוצרו שתי היצירות שבפתח המאמר, כתב הסופר והעיתונאי אמיל זולה מאמר חריף בעיתון L’evenement, ובו תיאר את תערוכת הסלון הפריזאית – שבה הוצג מדי שנה מיטב הציור האקדמי – כעין ראגו (תבשיל ירקות) ענקי שלתוכו יוצק כל אמן את מרכיביו. אלא שקיבתו הרגישה של הקהל הצרפתי, טען זולה בציניות, דורשת שצוות טבחים יטעם את הצירוף הלקטני כדי שלא יגרום לקשיי עיכול כשיוגש לציבור הרעב. זולה היה מודע אפוא לצורך בשיפוט ביקורתי ובעין מכוונת כדי שלא להקדיח את התבשיל האמנותי. ומה בדבר התבשיל האוצרותי של תערוכת המאה ה-19 במוזיאון ישראל? המוזיאון אינו מבקש להביע עמדה בדבר הטעם במאה ה-19, כי אם להציג בפני הקהל את המגמות העיקריות שרווחו זו בצד זו בפריז של אותה העת. ברוב המקרים הצופה בתצוגה אמנם אינו ער לשיקולי האוצרוּת, אך בכוחם של שיקולים אלה לעורר את סקרנותו ולגרום לו לרצות להרחיב את הידע שלו בנושא באמצעות ספריית המוזיאון, שיח-גלריה, מדריך קולי, וכמובן בכוחות עצמו.

אמנות במציאות משתנה

המשותף לשני הציורים שנבחרו להיתלות בכניסה לתערוכה היא שנת יצירתם. האם פרט כרונולוגי זה הוא סיבה אוצרותית מספקת להציגן זו בצד זו על אף השוני הסגנוני והאיקונוגרפי העצום ביניהן? ובכן, התשובה היא כן. דווקא ההיבט הכרונולוגי הוא נקודת מוצא אפשרית להבנת השיקול האוצרותי: שנת 1866 הייתה סוערת במיוחד לציירי פריז.

גוסטב קוּרבֶּה, נוף היורה עם רועה וחמור, 1866, צבעי שמן על בד. מתנת איוון וליזה קאופמן, ניו יורק, לידידי מוזיאון ישראל בארה"ב

הילד הרע והגבר הרגיש

"צעק בקול וצעד ישר קדימה", זו הייתה העצה שנתן סבו של גוסטב קורבה לנכדו הילד. ואכן, בבגרותו היה קורבה לילד הרע של הציור הצרפתי, האמן היחיד בפריז כולה שזכה בכבוד המפוקפק שיצירותיו יידחו הן מתערוכת הסלון הרשמי והן מזו של סלון הדחויים. ואף על פי כן, הוא היה אחד הטיפוסים הכי מרתקים ורבי השפעה באמנות הצרפתית בתקופתו ואחריה. ציורו של קורבה "נוף היורה עם רועה וחמור" מתאר נוף של עמק כפרי מוריק ותכול שמים בגבול צרפת-שווייץ, ובו חמור ורועת צאן על גדת נחל זורם.לעומת היחס שזכה לו קורבה, איש לא מצא לנכון למחות בפומבי על ציוריו המהוקצעים של גוסטב מורו, למרות הארוטיקה הקרה והאנדרוגינית המתוארת בהם. גבר נאה ורגיש היה מורו, ובן 40 היה כשצייר את "ונוס עולה מן הים" על לוח עץ בשכבות-שכבות של צבעי שמן על בסיס רישום ניאו-קלאסי מדוקדק. מורו מציג בציורו את ונוס האלה הקלאסית כשהיא יושבת על שונית בים ומשני צדדיה יצורי כלאיים, סירנה או בת ים, המגישים לה שי מפרי המים, אלמוג ופנינה בקונכייה.

מול סגנון הציור הניאו-קלאסי ויד הרשם המצוינת של מורו, שזיכתה אותו בשבחי המבקרים בסלון ובמדליה שנה קודם לכן, עומדות משיכות הסכין של קורבה. היצירה גדולת הממדים המתארת את נוף אזור היורה (Jura) היא דוגמה טובה לטכניקת הציור המהירה שלו ולשימוש במכחולים במבחר גדלים, בסכין ציירים ובמטליות כדי להניח שכבות צבע זו על גבי זו. כך, על חלקים מהציור, כמו השמים הזוהרים בטורקיז, יש שכבה חלקה שנמרחה בסכין ציירים, ואילו חלקים אחרים, כמו מדרון ההר, הם גסים, דמויי אימפסטו ועשויים במכחולים עבים, לעתים אף באגודליו של האמן. גם ההבדל בגודלן הפיזי של שתי היצירות כמו מעיד על יוצריהן: עבודת הכן עדינת הפרטים של מורו מתגמדת לנוכח יריעת הבד העצומה של קורבה שהיא רק אחת מתוך שלושה מחברים (האחרים מוצגים כיום במוזיאון בעיר הגרמנית קאסל ובמוזיאון בפראג).

ועם זאת, הבחירה להציג את שני הציורים הללו יחד, סמוך זה לזה, הייתה לי טבעית וברורה בבואי לחשוב על מבוא חזותי הולם לגלריה שעיקרה מגמות באמנות המאה ה-19 בציור הצרפתי, והיא משקפת יותר מכול את עקרון הפלורליזם הסגנוני שכה אפיין את סצנת האמנות הסוערת בפריז של אותה העת.

מקורות נבחרים:

.Linda Nochlin, Realism, Pelican books, Westford Mass, 1979
.Ross King, The Judgment of Paris, Random House, London, 2007

***

שלומית שטיינברג היא אוצרת המחלקה לאמנות אירופה במוזיאון ישראל, ירושלים, ומרצה למוזיאולוגיה לתלמידי תואר מוסמך בחוג לתולדות האמנות של האוניברסיטה העברית בירושלים.