ינואר 2013

יש שרואים בילדים קהל מוגבל, למשל מפני שהם אינם יודעים לקרוא. המעצב עידו ברונו מסביר מדוע לתפיסתו ילדים הם הקהל האידיאלי מנקודת מבטו של המעצב. 

"נולדנו עירומים, כל השאר זה דראג", כך אמר רוא פול (RuPaul), דראג-קווין אמריקאי, זמר וסופר. בעיני רוא פול, אין לבוש סטנדרטי או ניטרלי, ואין דרך להימנע מלהביע משהו, שכן כל לבוש שנכסה בו את מערומינו הוא בחירה שיש בה אמירה. כך גם בעיצוב תערוכה: מרגע שנטלת עבודה והנחת אותה בחלל תצוגה, מיד עיצבת וקבעת איך היא תיראה. תמיד תהיה העמדה, תמיד תהיה תאורה, תמיד יהיה צבע לרצפה, לתקרה ולקירות, גם אם תתעלם מהם או תחליט שלא להתערב בהם. לכן הציטוט של רוא פול עומד לנגד עיניי כשאני מעצב תערוכה, ועל אחת כמה וכמה כשאני מעצב לילדים.

השפעת החלל על החברותא הכיתתית. ילדים בתערוכה "החיים הוראות שימוש"

השפעת החלל על החברותא הכיתתית. ילדים בתערוכה "החיים הוראות שימוש". צילום: ברק אהרון

עיצוב תערוכה כעיצוב החוויה

האם מדובר באביזר גבוה או נמוך? יקר או זול? נדיר או המוני? אביזר התצוגה הנבחר מכניס את המוצג להקשר מסוים, וכמו אומר למבקרים איך אפשר או צריך לקרוא אותו

תהליך העבודה על תערוכה לילדים דומה לזה של כל תערוכה. מבחינתי, העיצוב הוא המימוש הצורני של הרעיון האוצרותי, ולכן בשלב הראשון אני לומד את נושא התערוכה ומנסה להבין את הרעיון שעומד בבסיסה באמצעות שיחות עם האוצרים וצפייה בחומרים.

לאחר מכן אני פונה לארגן את החלל. ביקור בתערוכה הוא חוויה שנפרשת בזמן, כמו סרט. המבקר אמנם אינו צופה סביל אלא משתתף פעיל שמשנה את הסרט כשהוא בוחר איך להתנהג בתערוכה ובאיזה סדר וקצב לחוות אותה. כמעצב, אני התסריטאי-במאי של התערוכה, ובכוחי להשפיע במידה רבה על התנהגות המבקר: אני יכול לאפשר לו לנוע חופשי בחלל או לחלופין ליצור מסלול שמורכב מחדרים נפרדים שההליכה בהם אפשרית רק בכיוון אחד. ביכולתי גם לקבוע לתערוכה מקצב שמתקדם לאט ומגיע לשיא יחיד רגע לפני הסיום, או לפזר כמה וכמה שיאים קטנים לאורך הביקור, וכך הלאה.

ילדים נענים להוראות החזותיותלריקוד טנגו בתערוכה "החיים הוראות שימוש"

ילדים נענים להוראות החזותיות לריקוד טנגו. מתוך התערוכה "החיים הוראות שימוש". ילדים נענים להוראות החזותיות לריקוד טנגו. מתוך התערוכה "החיים הוראות שימוש". צילום: ברק אהרון

לצורך עבודתי אני משרטט סקיצות של נקודות מפתח בתערוכה הנקראות ויסטות. בכל ויסטה נפגשים כמה מוצגים, ותפקידי לעבד ולנצל את המפגשים האלה, בין שהם רצויים, מכוונים או מקריים. גם לאביזרי התצוגה שעליהם או בתוכם מונחים המוצגים יש תפקיד: האם מדובר באביזר גבוה או נמוך? יקר או זול? נדיר או המוני? אביזר התצוגה הנבחר מכניס את המוצג להקשר מסוים, וכמו אומר למבקרים איך אפשר או צריך לקרוא אותו.

אם למשל הצבתי מוצג בוויטרינה צבועה בלקה שחורה מבריקה עם נגיעות של זהב, האובייקט ייחווה בהקשר מצועצע או קיטשי, הומוריסטי או פארודי, ואולי דווקא אלגנטי ורציני. ומה אם אשתמש בחומר זול או גס? לדוגמה, בתערוכה "זה הזמן" בנינו אזור שהוצגו בו קריקטורות של דודו גבע בביתנים עשויי לוחות עץ ישנים של תובלה ימית. הלוחות היו מנומרים בכתמים דהויים ובחותמות ישנות שיצרו תחושה של דבר משומש, ישן ובעל היסטוריה, ובלי שיהיה צורך להסביר כל זאת או לפרש במילים. כמו אביזרי התצוגה, גם התאורה, העיצוב הגרפי ואפילו פס הקול משפיעים על האסוציאציות, על התחושות ועל העניין של המבקרים, מביעים אמירה ומעצבים קשב. המבקרים אמנם לא יתמללו זאת לעצמם, אבל החוויה שלהם בהחלט תושפע מכך.

להיות הילד שבשבילו מעצבים

קופסת הגפרורים של מירצ'ה קנטור. מתוך התערוכה "החיים הוראות שימוש".

קופסת הגפרורים של מירצ'ה קנטור. מתוך התערוכה "החיים הוראות שימוש". צילום: עידו ברונו

אם כך, איך מעצבים תערוכה לילדים? בעיניי, זהו ניסוח אחר לשאלה גדולה ויסודית יותר בעיצוב: איך מעצבים תערוכה למי שהוא לא אתה? אני מאמין שכדי להגיע לעיצוב מוצלח, מעצב צריך לנסות להיכנס לראשו של מישהו אחר ולראות את התערוכה מעיניו. מדובר במשימה לא קלה, בייחוד אם מדובר במישהו שונה ממני בתכלית. כדי לעצב לילדים אני צריך להבין ילדים טוב יותר ולנסות להיכנס לראשיהם בכל מיני דרכים. אני יכול למשל להתבונן בהתנהגותן של הילדות שלי או של ילדים אחרים ואפילו לעשות ניסויים, כלומר לתת לבנות שלי דגם של אביזר שאני מעצב לתערוכה ולבדוק אם הוא עובד או לא.

הפח הכי גדול שעלולים ליפול בו בעיצוב לילדים הוא גישה מתיילדת

אני יכול לנסות להיזכר בתקופה שהייתי ילד: כשהייתי בן 11 ביקרתי בתערוכה בנושא מִחזור שאצר איזיקה גאון. אני זוכר היטב עד היום שנבנה לתערוכה ריהוט עשוי מכלים ריקים של מיץ פטל שהיה נגיש לחלוטין למבקרי המוזיאון, ועד כמה דיבר אלי המגע הישיר עם החומר והגישה הבלתי מעונבת לתצוגה.

העיצוב יכול לעורר פגיעה בחפצים. מזרקת אסלות בתערוכה "מים רבים".

העיצוב יכול להזמין פגיעה בחפצים. מזרקת אסלות בתערוכה "מים רבים". צילום: עידו ברונו

מובן שמה שמרשים ילדים משתנה עם הזמן. ילדים מתעסקים היום הרבה בצגים, ולכן השתנה יחסם לאמצעי תצוגה דיגיטליים שמוּכּרים להם מסביבות אחרות ואינם ייחודיים למוזיאון. יתרה מכך, חשוב לזכור שילדים (ממש כמו מבוגרים) הם קטגוריה מגוונת כשלעצמה: ילדים מגיעים מרקעים שונים, ויש להם גם אופי שונה, בדיוק כמו למבוגרים. כמו כן, קיימת שונות בין קבוצות גיל ובתוכָן. לדוגמה, יש ילדים שיודעים לקרוא, ויש כאלה שעדיין אינם קוראים ושיוותרו לגמרי על הנחיות ומידע כתוב, או יפעילו מבוגר או קורא אחר (אח, חבר) שיקרא להם את הכתוב, ולכן יחוו את המידע הכתוב בתערוכה רך דרך מתווך ולא במישרין.

אני לומד גם מניסיון. במזרקה המכונה "מפלי הניאגרה" שעיצבתי לתערוכה "מים רבים" הייתה ידית שאמורה לשמש להפעלה יזומה של מערכת המים. ביום שהצבתי את המזרקה הגיעה חבורת ילדים והחלה בחגיגה פרועה של משיכה אלימה בידית ובכבל, הרבה יותר חזק מכפי שצפיתי או דמיינתי. הבנתי שמיקום הידית ונוכחותה הבולטת הם בגדר תמריץ לסוג מסוים של אלימות. רגע לפני שנגרם נזק שאין לו תקנה, ביטלתי את הידית, והמזרקה פעלה במחזור קבוע, ללא התערבות הקהל. נוכחתי אפוא שהעיצוב יכול לעורר גם פגיעה בחפצים, בשוגג או בכוונה, אם לא נזהה את הסיטואציות הללו ונדאג למנוע אותן או לתעל אותן לכיוונים רצויים.

כבוד לילדים ולא התיילדוּת

כבוד לילדים משמעו שהמעצב מעצב עבורם את התערוכה ברצינות ובהעמקה ממש כשם שהיה מעצב למבוגרים

בעיניי, הפח הכי גדול שעלולים ליפול בו בעיצוב לילדים הוא גישה מתיילדת. אני מסתייג מהתפיסה שלפיה יש שפה עיצובית אופיינית או ייחודית לילדים, סגנון ילדותי כביכול כמו שימוש בצבעי יסוד דווקא (דוגמה נפוצה למדי). בגישה זו המעצב מחליט בעצם בשביל הילד מה הוא אוהב וכופה עליו סגנון דוגמטי. ואולם, ילדים אינם צריכים שהתערוכה תעוצב באופן "חמוד", "מתוק" או "רך", ותערוכה לילדים אינה צריכה להיראות אחרת מתערוכה למבוגרים, לפחות לא במבט ראשון. המצב האידיאלי מבחינתי הוא שרק ילדים יחושו שזו תערוכה לילדים, מפני שהם ייהנו ממנה.

"יש ילדים שלא יודעים לקרוא". כתוביות על רצפת התערוכה "החיים הוראות שימוש".

יש ילדים שיודעים לקרוא. כתוביות על רצפת התערוכה "החיים הוראות שימוש". צילום: ברק אהרון

חשוב מאוד שלא להיות פטרונים כלפי ילדים. כבוד לילדים משמעו שהמעצב מעצב עבורם את התערוכה ברצינות ובהעמקה ממש כשם שהיה מעצב למבוגרים. ילדים בהחלט יודעים לחוש איכות, בדיוק כמו מבוגרים. כמובן, תכנים מסוימים אינם מתאימים לחשיפה לגילאים צעירים, אבל חשוב להפריד בין שאלות של סגנון עיצובי ובין תוכן, כשתוכן הוא סוגיה אוצרותית יותר מאשר עיצובית.

עם זאת, יש הבדלים ברורים בין ילדים למבוגרים, ויש להביא אותם בחשבון מבחינת העיצוב. אלה משתייכים בעיקר לתחום הארגונומיה (הנדסת אנוש) והאנתרופומטריה (ממדי גוף), ובאים לידי ביטוי באמצעי התצוגה. לדוגמה, בתערוכה "החיים הוראות שימוש" שעיצבתי למוזיאון ישראל ב-2011, ארונות התצוגה הותאמו לגובה של ילדים בני 7-6, וילדים גדולים ומבוגרים היו צריכים להתכופף אליהם. יש גם הבדל במוטוריקה וביכולות הפיזיות: ילדים עד גיל מסוים אינם יכולים לעצום עין אחת, ולכן אמנע למשל מלעצב חור הצצה לילדים קטנים. אחת הטעויות הנפוצות בעיצוב לילדים היא לעצב חפצים קטנים יותר. למעשה, ההפך הוא הנכון: המוטוריקה העדינה שלהם אינה מפותחת די הצורך, ולפיכך יש ליצור למענם למשל ידיות גדולות יותר ולא קטנות יותר.

תחושה של דבר משומש ובעל היסטוריה. ביתנים עשויים עץ בתערוכה "זה הזמן".

תחושה של דבר משומש ובעל היסטוריה. ביתנים עשויים עץ בתערוכה "זה הזמן". צילום: גנאדי ליטיוגה

בין המופשט לטכני

כמעצב תערוכות אני מדלג במהירות בין רבדים מופשטים ורעיוניים לרבדים טכניים מאוד כמו סוג הבורג, הכבל או הפנס שישמש בהצבה

ארגון החלל מושפע גם מההקשר שבו מיועדים הילדים להגיע לתערוכה. האם התערוכה תוצג במהלך שנת הלימודים וצפויות להגיע כיתות בטיול שנתי או באירוע כיתתי? אם כך, ייתכן שאשתמש בעיצוב החלל כדי לפורר את החברותא הכיתתית שלפעמים מקשה על הילדים להתבטא ולחוות את התערוכה בחופשיות. לשם כך אצור אולי מסדרון ארוך וצר שההליכה בו תיעשה בשורה ארוכה שמאלצת את התלמידים להיפרד. ומה אם התערוכה נועדה לתקופת החופש שבה יגיעו משפחות לבקר במוזיאון? האם אנחנו מעוניינים שילדים יוכלו להתנהל בה כעצמאים או רק בליווי הוריהם? איזה חלק מהתערוכה, אם בכלל, יוקדש לפעוטות עד גיל שלוש, והיכן יהיו ההורים באותו הזמן? בתערוכת "זה הזמן" בנינו אזור שבו הילדים יכלו להופיע, בעוד ההורים ישבו על שרפרפים כקהל. האזור רופד בשטיח, כך שהתאים גם לילדים בגיל זחילה ונתן פתרון נוח במיוחד להורה עם יותר מילד אחד, כך שהבוגר מופיע והקטן זוחל.

העיצוב משפיע על תנועת המבקרים בתערוכה. "החיים הוראות שימוש".

העיצוב משפיע על תנועת המבקרים בתערוכה. "החיים הוראות שימוש". צילום: אילן שחם

כמעצב תערוכות אני מדלג במהירות בין רבדים מופשטים ורעיוניים לרבדים טכניים מאוד כמו סוג הבורג, הכבל או הפנס שישמש בהצבה. אני נדרש לענות על שאלות עקרוניות שמהן ייגזרו החלטות קונקרטיות, לעתים בתוך מגבלות. כך, בתערוכה "החיים הוראות שימוש" התקבלה החלטה עיצובית-רעיונית להציב את קופסאות הגפרורים של מירצ'ה קנטור בהמשך לקיר המוזיאון, ולשם כך נדרשנו למצוא פתרון מורכב לנעילת המכסה של ויטרינת הזכוכית ולהסתרת חוטי החשמל וגוף תאורה, אילוצים הכרחיים במיוחד בתערוכה לילדים.

הקהל הטוב ביותר שאפשר לבקש

יש שרואים בילדים קהל מוגבל, למשל מפני שהם אינם יודעים לקרוא. על פי תפיסת עולמי, תערוכות אינן מוכרחות להיות דידקטיות ולעבור דרך האינטלקט, אלא אמורות להיות חווייתיות. ההרגל של המבוגרים לחוות דברים דרך האינטלקט גורם לכך שלעתים הם יקראו את הטקסט המלווה לפני שיפגשו את המוצג. ילדים, לעומת זאת, מגיבים למוצג לפני שחוו אותו דרך הטקסט, ולכן הם קהל אידיאלי מבחינתי כמעצב, שרוצה לאפשר למבקרים להיחשף קודם כול למוצגים עצמם. בהכללה אפשר לומר שילדים הם סקרנים יותר ופעילים יותר, וקשה יותר לספק אותם (זו אחת הסיבות שאני אוהב לעצב לילדים). הם רגישים מאוד להבדל בין מקור לחיקוי ורוצים את הדבר האמיתי. מבוגרים יכולים להתלהב מרעיון, גם אם הוא לא מומש בהצלחה, כי הם מבינים מה הוא היה אמור להיות. ילדים צריכים שזה יעבוד, שזה יהיה "זה", ולא מה שזה "אמור להיות". מובן שמאפיינים אלה מופיעים גם אצל מבוגרים, אך לעתים רחוקות יותר, ואפשר להגיד שילדים הם הקהל הטוב ביותר שאפשר לבקש.

ארונות תצוגה נמוכים בתערוכה "החיים הוראות שימוש"

ארונות תצוגה נמוכים בתערוכה "החיים הוראות שימוש". צילום: ברק אהרון

אינטואיטיבית, וגם בגלל ההמשגה הפסיכולוגית והפדגוגית, אנו מבינים שיש הבדל בין מבוגרים לילדים ושיש גבולות – קיימים ורצויים – בין עולם המבוגרים לעולם הילדים. אבל תהא זו טעות להסיק שכל ההבדלים הללו צריכים להשפיע על עיצוב של תערוכה לילדים. במילים אחרות, לא כל ההבדלים שאנחנו מזהים בין מבוגרים לילדים צריכים להתבטא בעיצוב; מקצת המאפיינים של ילדים מתבטאים בעיצוב ייחודי, ואילו לאחרים אין כל השפעה. מכל מקום, אלה גם אלה הם חלק מהתשובה לשאלה "איך מעצבים תערוכה לילדים?" שכן גם ההבנה שלא צריך לעצב לילדים בדרך דידקטית או בצבעוניות עזה היא חשובה. במובן הזה, אין צורך להיות מומחה לעיצוב לילדים אלא רק להיות מעצב טוב, כזה ששואל את עצמו איך לעצב למישהו שהוא לא אני ולהשתמש באינסוף הבחירות העיצוביות כדי לאפשר למבקרים לעבור חוויה משמעותית.

ההורים צופים על שרפרפים. בימת הופעות בתערוכה "זה הזמן".

ההורים צופים על שרפרפים. בימת הופעות בתערוכה "זה הזמן". צילום: גנאדי ליטיוגה

לקריאה נוספת: המאמר הטוב ביותר שאני מכיר בתחום העיצוב לילדים, שאני אוהב לחזור אליו מפעם לפעם, נקרא: ?Child-Like, childish, child friendly: Is there such a thing as children's aesthetics, מאת גונטר בלציג (Gunther Beltzig), מופיע בקטלוג התערוכה Kids Size של מוזיאון ויטרה לעיצוב.

***

עידו ברונו הוא מעצב תעשייתי ומרצה בכיר במחלקה לעיצוב תעשייתי באקדמיה לאמנות ולעיצוב בצלאל. הסטודיו שבבעלותו עוסק בין השאר בעיצוב תערוכות ומתמחה בתערוכות אינטראקטיביות ובעיצוב אובייקטים אקטיביים ואינטראקטיביים ניסיוניים. ברונו היה שותף לעיצוב התערוכות "מראה-‬מראה" ו"זה הזמן" באגף הנוער במוזיאון ישראל, עיצב את תערוכת "החיים הוראות שימוש", וכן עיצב מוצגים וסביבות פעילות לתערוכות "קופסה", "ידיים", "שאלה של טעם", "ספורט ואמנות", "צל וצללית", "מים רבים" ועוד.

2 Comments

  1. מיכל ר. says:

    12/01/13 @ 17:38 

    תערוכות שמכבדות ילדים – נושא מעניין שאין לו תשובה אחת. בשנים האחרונות יש בארץ יותר תערוכות שחושבות על ילדים ממקום של כבוד והערכה.

    הגב
  2. יהודית סבן says:

    23/01/13 @ 22:54 

    עידו, אני שמחה לקרוא על גישתך. הרבה פעמים אינטראקטיביות נתפשת כנחלתם של מוזאוני המדע או הטכנולוגיה ובתערוכות אמנות הסדנאות או היצירה נחשבים להפעלה האקטיבית של המבקרים הצעירים. מעטים המוזיאונים שזוכים לאגף שמיועד לתערוכות מסוג זה לכן, שימת דגש על חוויה משמעותית שמבוססת בעיקר על האינטראקציה עם יצירות האמנות מאפשרת לצופים ליהנות מהמוצגים ללא תלות בעשיה פלסטית כמקובל במקרים רבים בהם ילדים מבקרים בתערוכות אמנות.

    הגב

כתיבת תגובה