אילת ליבר, שנכנסה לאחרונה לתפקיד מנהלת מוזיאון מגדל דוד, מתארת את תפיסתה באשר לתפקידו החינוכי של המוזיאון ואת הדרך לחבר את הקהל לתצוגה במוזיאון היסטורי.

אילת ליבר. צילום: חן חוברס

איך הגעת לתחום החינוך המוזיאלי ולמוזיאון מגדל דוד?

התחלתי את הקריירה שלי במוזיאון מגדל דוד כסטודנטית לעיצוב תעשייתי בבצלאל בשנות השמונים. אלה היו ימי ההקמה של המוזיאון, והייתה לי הזדמנות להיות אורחת בלידה של מוזיאון מיוחד מאוד, שבעצם אין לו אוסף ושכולו מבוסס על מוצגים שבאים לספר סיפור. המוזיאון הושתת על אמצעים חדשניים מאוד לתקופתו: גרפיקה ממוחשבת והולוגרמות. בצד עבודה מגוונת מאוד עם מעצבים, אדריכלים ומעצבי תוכן, התגבשה גם מחלקת החינוך. הגעתי מרקע של מדריכת טיולים בירושלים, וזה היה בשבילי ניסיון ראשוני אך חשוב בפיתוח פעילות מתווכת בין תלמיד ובין עיר וסיפור היסטורי. בהתאם לכך ניתבתי את העשייה שלי לתחום החינוך ובניתי את התשתית לפעילות במחלקת החינוך. זו פעילות מוזיאלית ייחודית המשלבת חקר והבנה של אדריכלות, היסטוריה וארכאולוגיה, שילוב שבונה את ירושלים בכל המובנים שלה. מאוחר יותר למדתי מוזיאולוגיה באוניברסיטת תל אביב ועבדתי עם מוטי עומר. התפקיד האחרון שלי פה היה ניהול מחלקת החינוך עד שנת 2002. בשנה זו ניתנה לי ההזדמנות לעסוק בשימור ובשיקום של בית עגנון, בית היסטורי שהיה פתוח לקהל אך לא הונהגו בו סטנדרטים מוזיאליים; הוא לא היה פעיל כל כך, ולא הגיע קהל. לכן הפעילות התמקדה בשני כיוונים: האחד הוא שיקום הבית ורישום האוסף, והאחר הוא חידוש הפעילות סביבו כמוזיאון ספרותי השוכן בבית היסטורי. לפני חודשים אחדים חזרתי למוזיאון מגדל דוד, הפעם כמנהלת, כשברקע ניצב החידוש הצפוי של תצוגת הקבע. זו המשימה הגדולה העומדת כרגע על הפרק.

איך התרחש המעבר מלימודי עיצוב לתחום החינוך המוזיאלי?

כסטודנטית לעיצוב התעניינתי בפיתוח משחקים, וכמדריכה נמשכתי לרכיב העיצוב בפיתוח פעילויות. תפקידי במוזיאון היה לייצר דגמים, עזרים ומפות להדרכות. בעיניי מוצר מוזיאלי צריך להגיע משני הכיוונים: עולם התוכן ועולם העיצוב. אני מאמינה שבעיצוב טמון המסר, ואני מתחילה מההיבט העיצובי הן בתכנון תערוכה והן בתכנון של פעילות חינוכית. מצאתי במוזיאון שילוב של שני העולמות האלה. מוזיאון עבורי הוא כלי לשילוב בין שלל תחומים, וככל שייטיב לשלב ביניהם, כך נוכל להביא אליו את הקהל ולהביא את המטרות שלנו לידי מיצוי.

ומהו בעינייך תפקידו הייחודי של מוזיאון מגדל דוד?

מגדל דוד וסביבתו הם אחד המקומות היפים בירושלים ובארץ כולה, והוא צריך להיות השער לביקור בירושלים. לא בכדי החליט כבר המושל הראשון של ירושלים בתקופת המנדט להקים מוזיאון. תייר צריך לבוא מכאן כדי לראות את העיר מהתצפית המדהימה, לעבור דרך התצוגה ואז לצאת אל העיר. התערוכה הבאה שעובדים עליה תיפתח באוקטובר ותעסוק בראשית הרפואה בירושלים. השאיפה היא שחוץ מהמוקד של המוזיאון יהיו בו גם תערוכות מִשנה שיעסקו בעיר העתיקה והחדשה. במובן זה מגדל דוד ישמש שער לעיר, ומכאן מטיילים יוכלו לקחת מפה ולטייל בעיר בהקשר הנבחר. אחד התפקידים של המוזיאון קשור למיקומו בחיבור לעיר העתיקה ולמגוון הקהילות השוכנות בה. יש בעיר העתיקה קהילות רבות עם מוזיאונים קטנים, מאכלים, מוזיקה, ואלה יוכלו להשתלב בתצוגות המתחלפות.

התחלתם לחשוב לאחרונה על חידוש תצוגת הקבע. מהי הסיבה, ואיך תיראה התצוגה החדשה?

את עוסקת באוצרות היסטורית. מה מעמדו של התחום בארץ?

אני ועמיתיי – מנהלי מוזיאונים בתחומי היסטוריה, ארכאולוגיה ותולדות ארץ ישראל – שותפים לתחושה שהתחום חייב לקבל הכרה אקדמית וממסדית. כרגע אנחנו אחים חורגים של האמנות: אנשי האמנות נוטים לראות את המוזיאונים לאמנות כמובילים בתחום, ובכל השאר רואים מוזיאונים נחמדים ותו לא. בשיח המוזיאלי היה דיון אם מוזיאונים דוגמת בית עגנון או מוזיאון מגדל דוד בכלל ראויים להיקרא מוזיאונים, מפני שהם מוזיאונים של פרשנות ולא של מוצגים. יתרה מזאת, אין די התמקדות ומחקר במוזיאונים היסטוריים בכלל ובהתנהגות קהל וחינוך מוזיאלי בפרט. יש צורך לעודד כתיבה של דוקטורטים בתחומים האלה ולהפנות אליהם חוקרים שהנושאים האלה מעניינים אותם. אני חשה חוסר גדול במידע ובאנשי מקצוע, ויש חיפוש בלתי פוסק אחרי אוצרים, אנשי תוכן שיבואו למקומות הללו ויעשו בהם את תהליך החשיבה, את הפרוגרמה הראשונית. כמובן, גם תחום ההכשרה הוא אפור ופרוץ, למשל השאלה מיהו אוצר ומי אינו אוצר. יש חברות תוכן שמציגות מעצבים כאוצרים, וכך נוצרים מוזיאונים שיש בהם הרבה מאוד עיצוב, מעט תוכן, ובעיקר חוסר קשר ביניהם. זו בעצם תוצאה של ביטול האוצרות הפרשנית והדידקטית. התחום לא נלמד די הצורך, לא נחקר ולא מקבל הכרה רשמית.  

האם את רואה את המוזיאון כמוסד שמנגיש את הנושאים לקהל או כמקום אליטיסטי המייצר קאנון? איך התפיסה שלך מתבטאת בעיצוב המחודש של התצוגה?

זו שאלה מורכבת. אני גדלתי על תערוכות אגף הנוער במוזיאון ישראל, שהיו מרעננות מאוד ואפילו חתרניות והציגו גישה של hands on במקום שאסור לגעת. אני זוכרת את הציפייה העצומה לתערוכה החדשה של אגף הנוער. זו הייתה מין תחושה של מקום שיש לו אמירה מפתיעה, חדשה ומעניינת בתחום המוזיאלי. אך המאפיינים האלו קשורים למוזיאון שבתוכו יושב אגף הנוער, ואם האגף היה עומד בפני עצמו זה לא היה מספיק. השילוב עם המוזיאון הגדול והממוסד אפשר לאגף לשמור על רעננות. הייתי רוצה שבצד השמירה על מידע מדויק, מעודכן מחקרית ומוצג בדרך מכבדת ייווצרו חיבור רגשי בין המוצג לצופה וקישור מעניין בין המבקר ובין הסיפור של העיר במבחר תקופות. ירושלים מזמינה חיבורים בין אמנות, ארכאולוגיה, היסטוריה, מוזיקה ויצירה במובן הרוחני והרחב. אני חושבת שההצלחה תהיה בשילוב של התחומים הללו.

הגעת לניהול המוזיאון מתוך מחלקת החינוך. מהו לדעתך מקומו של החינוך במסגרת הכללית של המוזיאון?

אם פעם קראנו לאנשי החינוך כשהתערוכה כבר הייתה מוצגת, היום אנחנו קוראים להם כבר בשלב החשיבה. למוזיאון מסוג זה, שאין לו אוסף, יש בעיקר תפקיד חינוכי, ולא רק כלפי ילדים אלא לקהל כולו. לכל תערוכה יש פעילות שמותאמת לה שתפקידה ליצור קשר בין התערוכה לאתר ואף לעיר. עכשיו מוצגת תערוכה בעקבות הקיסר וילהלם, ויש סיור שיוצא לעיר בעקבות התערוכה. זוהי דוגמה לפיתוח חינוכי סביב תערוכה. אני מוצאת חשיבות רבה בפעילויות לקהל סביב תערוכות, ולא כתוצר לוואי, אלא כחלק בלתי נפרד.